לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

על הגדות, תוספות מיתוסים ומנהגי הפסח


מאת: נח זבולוני
פורסם: דבר | מוסף פסח (עמוד 18) - 05/04/1993 (יום שני)
מיון מהיר:
קראים
1993
הדרשות על עשר המכות, שבהן עוסקים התנאים, אינן חלק מקורי של ההגדה, אלא תוספות מאוחרות של מעתיקים. הגדת פראג המפוארת שנואה על נשים בגלל כיתוב לאחד האיורים שבה. "פואמת פסח" חוברה בסיביר ויש תוספת ל "סדר" שנערך בברגן בלזן. ולקינוח - ניפוץ מיתוס מצדה

ויכוח ישן נושן, בן מאות שנים: האם במניית עשר המכות בהגדה של פסח, ובקריאת עשרת בני המן במגילת אסתר, אין משום שמחה לאיד? והלא נאמר: "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי, כ"ד י') ועוד נאמר: "מעשי ידי טובעים בים - ואתם אומרים שירה" ...

ההגדה של פסח מתחילה ביציאת מצרים וממשיכה בעשר המכות שהביא הקדוש-ברוך-הוא על המצרים במצרים. יש מחלוקת בין רבי יוסי הגלילי ובין רבי אליעזר ורבי עקיבא, על מספר המכות שלקו במצרים. רבי עקיבא הגדיל ומנה 250 מכות ... בתלמוד נכתב "אין הקדוש-ברוך-הוא שמח במפלתם של רשעים" (מגילה י' א'). להוי ידוע, כי הדרשות על עשר המכות שבהן עוסקים התנאים, אינן חלק מקורי של ההגדה, אלא תוספות מאוחרות של מעתיקים. רב סעדיה גאון (882-942) לא הכליל בגוף ההגדה את עשר המכות והדרשות, אלא הזכירן בתורת תוספת של רשות על היסוד הנאמר: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" ... אבל לא בתור חובה. בנוסח ההגדה שלו, המובא במשנה תורה הלכות "חמץ ומצה", אין הרמב"ם כולל תוספת זו, לא בתור חובה ואף לא בתור רשות.

רבי יהודה, שהיה נותן בעשר המכות את הסימנים "דצ"ך עד"ש באח"ב" (דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות), היה אף הוא מתלמידי רבי עקיבא. הוא התנגד למרד ברומי שניהלו אנשי הסיקריקין, ונטה ללמד זכות על מלכות רומי ולשבח את הישגיה בבניית גשרים, דרכים ומרחצאות. במקום להרחיב בסיפור המכות כמעשה האחרים, התנגד רבי יהודה להזכירן במפורש ובחר בלשון ראשי התיבות: "והיה נותן בהם סימנים" ...

על מפלת אויב אין חג

נראה כי דעתו של רבי יהודה היא, שאין אנו חוגגים את החג על מפלת המצרים, אלא את נס גאולת ישראל ויציאת מצרים. רבים סבורים, כי רבי יהודה הורה להסתפק בראשי התיבות של עשר המכות, ולקרוא את עשרת בני המן במהירות ובנשימה אחת. זאת כדי להדגיש, שאין עיקר שמחתנו במפלת המן, אלא בהצלה ובגאולה של עם ישראל. אחרים אומרים, שרבי יהודה נתן את הסימנים בגלל שנאמר: "לעולם יישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה" (פסחים ג' ב').

הרב רבי מאיר שמחה הכהן (1843-1926), מגדולי התורה בדורנו, שהיה רבה של דוינסקי-לטביה, התפרסם הודות לספרו העוסק ברמב"ם "אור שמח", ולספרו העוסק בתורה "משך חכמה". רבי מאיר התרה בשעתו, כי "עתידה שואה להתחולל על יהודי גרמניה, החושבים ברלין לירושלים. ורק אז יבינו הם ואחרים, שארץ ישראל וירושלים הם מולדת האומה ועתידה" ("משך חכמה", פרשת "בחוקותי"). באותו ספר הוא כתוב, כי "כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג ניצחון, לא כן בישראל; המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה. וכמו שאמר: "בנפול אויביך אל תשמח", פן יראה השם ורע בעיניו והשיב מעלי אפו, לכן לא נזכר בחג הפסח, כי בו עשה שפטים במצרים, רק נזכר כי הוא הוציא את בני ישראל ממצרים, אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב בישראל". עד כאן לשונו.

סוד טפטוף היין

מנהג הטפטוף מכוס היין בעת האמירה "דצ"ך עד"ש באח"ב" אפוף תעלומה ומסתורין. יש הסבורים כי המנהג לא ידוע כלל בקרב הספרדים. בהגדת "סרייבו", ההגדה הספרדית הראשונה שהעותקה מכתב-יד במאה ה-14, מנהג זה אינו מוזכר. בכמה מקומות נוהגים לשפוך את כל הכוס לאחר אמירת 'דצ"ך', בגלל שזו מעין כוס של פורענות (ברכות נ"א). סימוכין נוספים לכך, שחג הפסח אינו חג של שמחה על מפלת המצרים אלא על הצלת היהודים, יש בחג הסוכות, שבו אומרים כל שבעת הימים הלל שלם, ואילו בפסח רק ביום הראשון. בשבועות ובסוכות נאמר "ושמחת בחגך", ואילו בפסח אין מוצאים שכתוב בו שמחה, כי השמחה אינה מלאה. כמו שנאמר: "מעשה ידי טובעים בים" וכו'.

במדרש מופלא בפסיקתא דרב כהנא, ישנו טעם לדבר שאין אומרים הלל שלם בכל ימי חג הפסח. שם נאמר: "וכן אתה מוצא כל שבוע ימי החג (סוכות) אנו קוראים בהם את ההלל, אבל בפסח אין אנו קוראים את ההלל השלם, רק ביום הראשון בלבד, משום שנאמר: "שאמר שמואל, בנפול אויביך אל תשמח". ועוד נאמר: "שהיה קשה לו להקדוש-ברוך-הוא טביעת מצרים בים, כך אמר הקדוש-ברוך-הוא: הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי, איך אאבד אלו מפני אלו" ...

הקושיה החמישית

את ההגדה אומרים מאות בשנים. השאלה היא "מי חיבר אותה מתי" ? קושיה זו עומדת בפני קורא ההגדה עוד בטרם הוא שואל בליל הסדר את ארבע הקושיות הנצחיות ...

תשובה ברורה ואחידה על שאלה חמישית זו לא ניתנה עד עצם היום הזה. החוקרים סבורים, כי אנשי כנסת הגדולה מבית הדין שייסד עזרא בזמנו, הם הם שליקטו מן המקרא, המשנה והמדרשים, ובמשך דורות הוסיפו עוד סיפורים, מזמורים ושירים, עד שנתקבלה ההגדה המושלמת שבידינו. משערים, כי בזמן האמוראים ההגדה היתה כתובה על ספר. רבי דוד אבודרהם, מחבר הספר הידוע "ספר אבודרהם" (1349), סבר, שקביעת נוסח ההגדה נעשתה אחרי אביי ורבא, שלכל אחד מהם היה נוסח שונה, וכי משני הנוסחים הרכיבו נוסח שלישי אחיד, זה שבידינו.

ההגדה יצאה ביותר מאלפיים מהדורות. אספן ההגדות הגדול ביותר בארץ, המחזיק ברשותו כ-2,000 הגדות, הוא משה יערי, איש ירושלים, אביו של הממונה על התוכניות בטלוויזיה, אליעזר יערי. יערי החל במלאכה קדושה זו לפני קרוב ל-50 שנה, בהיותו חייל בצבא הבריטי. במילת דבדיחותא אומרים: "למה ומפני מה כל שנה מדפיסים הגדה חדשה" ? ומשיבים: "כי הרשע של אשתקד הינו השנה צדיק גמור" ...

ההגדה העתיקה ביותר היא זו שסידר ר' סעדיה גאון (המאה ה-10), הבאה אחריה היא ההגדה נוסח הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה, פרק ז' (יד חזקה) ובמחזור ויטרי במאות ה-11 וה-12. עד שנמצא נוסח קבוע ואחיד להגדה, כל פעם היתה לובשת צורה ופושטת צורה ...

ר' דוד אבודרהם הירבה בספרו להשתמש בסידור ההגדה של ר' סעדיה גאון. בין ההגדות המצוירות העתיקות כדאי לציין את הגדת סרייבו (המאה ה-13), הגדת קופמן, הגדת הציפורים והגדת המילטון (המאה ה-14), הגדת גרנברג א' וב', הגדת דארמשטאדט, הגדת יהודה והגדת רוטשילד (המאה ה-15), הגדת פראג (רפ"ז / 1526), הגדת ויניציא (1609) והגדת אמסטרדם (1695).

כיתוב מרגיז

ההגדות תורגמו לשפות רבות ושונות: יידיש, לאדינו, אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית, ערבית, יוונית, פרסית, הודית, סינית, יפאנית ועוד ועוד. מאז המצאת הדפוס העברי נדפסו יותר מ- 2,000 מהדורות. הגדות מצוירות הודפסו ביותר מ-70 מהדורות. הקראים חיברו הגדה משלהם, השונה משלנו. היא מורכבת מפסוקים מהמקרא, מן התנ"ך, מתפילות וברכות. ההגדה הקראית הראשונה נדפסה בפרסבורג בשנת תרל"ט, אחר כך באודיסה (תרמ"ט), במצרים (תרס"ג) ובישראל - רמלה (תשי"ג). השומרונים מסתפקים בחג הזבח שהם עורכים בערב פסח בין הערביים באמירת תפילות מן המקרא.

יש לציין, כי הציורים, הצילומים והאיורים בהגדות לא נתקלו בהתנגדות הרבנים, בעוד שבמחזורים ובסידורי התפילה לא היתה דעת חכמים נוחה מהדפסת ציורים, מחשש שהמסתכלים בצורות העופות והחיות אין מכוונים את לבם לשמים. בהגדה הדבר שונה: ציורי ההגדות מעוררים את בני הבית לשאול, וזה העיקר בהגדה: "מה נשתנה" ...

ההגדה המפוארת ביותר, הידועה בשם "הגדת פראג", שהופיעה לפני 467 שנה (1526), נמכרה בניו-יורק לפני 11 שנים במכירה פומבית של "סותבי" בסכום של 143 אלף דולר. הגדת פראג נדפסה בעיר פראג בדפוס של גרשון כהן ובנו, הנחשבים למדפיסים העבריים הראשונים. את ההגדה רכש במכירה פומבית ג'ק לונצר מלונדון, המייצג את הספרייה הנודעת היהודית של ואלאמונה. ספרייה זו החלה באיסוף כתבי-יד וספרים עבריים עתיקים באיטליה, מקום ייסודה, והיא היתה שייכת למשפחת רעייתו המנוחה של לונצר, שרכש את ההגדה עבור הספרייה שבלונדון מידי בעליה הקודמים - ראשי הקהילה היהודית "קהל קדושים בית אלוקים" בצ'רלסטון שבמדינת קרוליינה, ארצות-הברית. הגדת פראג נדפסה על קלף, והיא מן ההגדות המצויירות היפות ביותר בעולם ההגדות ...

מדוע "החרימו" הפמיניסטיות את ההגדה היפה הזאת? - הכל בגלל ציור, ובעיקר בגלל הכיתוב המסביר אותו. כידוע, בהגדה יש קטע: "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה ומרור". לפני שאומרים "מצה זו שאנו אוכלים", נוהגים לאחוז במצה, או להראות עליה באצבע. כך עושים גם עם אמירת "מרור זה" וכו'. והנה, בהגדה של פראג, האיור המלווה את המשפט "מרור זה שאנו אוכלים" מתאר איש, המחזיק בידו מרור, ומעליו כתוב: "ישנו מנהג בעולם, שהאיש מורה על האישה, משום שנאמר: "אישה רעה מרה ממוות" ...

הבשורה מסיביר

אנשים שונים כתבו הגדות רבות בנסיבות שונות, כולם בענייני דיומא. לפנינו "פואמה של פסח" משבת תש"ב (1942) שנכתבה בנובוסיבירסק (סיביר).

כתב אותה יהודי בשם יהודה אריה וולגמוט, בהיותו במחנה הסגר בנובוסיבירסק, שאליו הוגלה מריגה, לטביה, במלחמת העולם השניה. וולגמוט היה מחנך דגול ברשת החינוך "בית יעקב" בריגה, ובנו של ד"ר יוסף וולגמוט, שהיה מראשי בית המדרש האורתודוקסי ע"ש עזריאל הילדסהיימר בברלין. מריגה הוגלה וולגמוט, יחד עם יהודי לטביה, לרוסיה, שם הוכנס למחנה הסגר עם יהודים רבים אחרים. את הפואמה כתב על שולי המחזור של חברו למחנה, יעקב קופשטיין, "איש נאמן לתורה ולתעודת ישראל איש חמודות". הפואמה הובאה לפירסום בשנת 1963 ע"י בנו, ותורגמה לאנגלית ולגרמנית. נביא רק כמה קטעים מתוכה.

וכך היא מתחילה:
"לכו ונתנה תוקף פלאות הקרנו, הראינו אל מושעות כליל התקדש חג צאת הצבאות. אסורים היינו בארץ תלאות, בחוץ שכלה חרב נקמת נוראות; זה כמה הציגו לפרוע פרעות, המוני המדתה ואין מוצאות. ויהיה כי קרבו לאביב עיתותי, ייסרוני ימים ולילות כליותי; איך איראה לפני אלוה עושי, לחוג את חגי כמעשה אבותי? חמץ להשבית - ואין מצותי! כלוא לא אצא לסדר סדרותי, ובחרפת רעב רבו אנחותי? אחי? עתק יצא משפתיהם: הכעת יחוגו את חג אבותיהם? חמץ כי יאכל - יזכם אדוניהם, הלא במצור יבשו עצמותיהם; גם שר בית הסוהר יהיה בעוכריהם, כאשר יבעטו בו מקחת לחמיהם, ויימס לב רבים לשמע דבריהם. וכולם יודו וישתחוו אפיים, בזכרם מה רבו רחמי שמים, לסדר הפסח שחגגו פעמיים, ולא חסרנו דבר אף כי אין בידיים, לצרכי הקודש ללעוס בשיניים, ולמרות עין-שטן זכינו כפליים, למצות לכוסות וגם למרוריים. וככה פיזרנו למצת מצווה כספנו, ונקנה קמח סתר ללחם-עוניינו, ולעין כול לתנור הגשנו סלתנו, ומיהרנו עשה בצק במעמד חברינו, בחיפזון של זהירים כמצווה עלינו, אך לא בפחד מאחינו-מנדינו, ולא במנוסה מפני עין מפקחינו! שום ירק, שום עשב לא היו באים למסגר שיבתנו מפני השבאים. אך ישראל, אם יהיו במדבר פראים, או בהר קודשם בתוך הקלעים, יעשו רצון אביהם בכוח לביאים, ויאת ירק מעט מר ולא נעים, לשם מרור ונחלקו קטעים קטעים. גם עצה טיכסתי לטובת כוסותי, מזגתי מיץ ירקות כמי-מתוקותי. גם חרוסת הכנתי לכבד סדרותי, אך מאכל חשבתי לערוך סעודותי, וככה הסבו בקנים חבורותי, לספר סיפורי יציאת צבאותי, להשמיע קול חירות מתוך מצוקותי. ואחרי הרחוקים הקרובים עיניהם, ישיתו להביט בגיל עמיתיהם, ואור דעת עולה מתוך לבביהם, כי אהבה ורצון הנחילו אבותיהם, של יהודים כאלה לקיים עליהם, במצור ובמצוק את צווי מצוותיהם, גם נוכרים תמהו למראה עיניהם. אמנם השטן לא נח מנוחתו, בשבת המועד יצא בתאוותו, להלשין לפני השר על אנשי עדתו, כי אמונתם תבעט בכבוד שררתו. ויקראו אחרים לשמוע תביעתו, אולם במהרה שקעה לבת חמתו ואין איש שיפנה לבו לעצתו. ובשמונה הימים חגגנו חגנו מתוך תפילה ותורה ובנחת רוחנו, והגם לא מצאנו תמורת לחמנו, בלתי אם מספר בשולי טבחינו - היה האמן למשען כוחנו, לא תש עצמנו ולא נס ליחנו, ושום נגע לא קרב לשומרי דתנו. ובהיותנו למוצאי המועד פנויים, הביאו מאכלים למחנה השבויים, שעליהם לא היו מאמינים מנויים, אלו היו בפסח לפניהם מצויים. ככה היינו מצרות פדויים, הנה סיפורי ניסים ונפלאות גלויים, לחזק ביטחון יהיו קרויים !"


"סדר" במחנה-המוות

סיפור מעניין על חג פסח שנחוג במחנה המוות ברגן בלזן, סיפר לכותב שורות אלו רבי פנחס מנחם פיבלוביץ, ניצול שואה, שעבר את כל שבעת מדורי הגיהנום של מחנות המוות וחי איתנו היום בחיפה.

פנחס מנחם פיבלוביץ התפרסם בארץ בפעילותו האינטנסטבית נגד השכחת השואה. הוא אירגן תערוכות והרצאות על השואה על חשבונו הפרטי, כדי שנזכור מה שהיטלר והגרמנים עשו ליהודים, הסיפור שלו הוא על סדר פסח במחנה המוות, ועל ברכה מיוחדת במינה שחוברה בברגן בלזן "לאכילת חמץ בפסח".

היו אלה שלושה ימים אחרונים לפני חג הפסח - מספר פיבלוביץ - אפשר היה להבחין בהבעה של צער על פני היהודים שבמחנה. לא תאי הגאזים הטרידו אותם, לא הסלקציות היום-יומיות ואף לא הרעב המציק והמפיל חללים. עשתה זאת המחשבה המעיקה שצריך לאכול חמץ בפסח. לא אחת אפשר היה לשמוע אנחה שוברת לב. כאשר נשאל אחד היהודים על מה הוא נאנח, השיב: בעוד ימים אחדים קרב חג הפסח, וזו הפעם הראשונה בחיי שיהיה עלי לאכול חמץ.

האנחות התרבו והלכו. אפשר היה לשמוע דברים, כמו הרי החג יימשך שמונה ימים, ואי אפשר כל כך הרבה לצום. "יהודים, אל תשכחו שפסח היום- יש לערוך את הסדר" מפינה נידחה של הצריף נשמע קול רועד: "הא לחמא עניא".
האנשים החלו לזרום כצללים לעבר הקול. בין הדרגשים הקטנים והצרים, ליד שולחן שבור ומתנועע, ישב יהודי צנום. הוא אחז בידו פרוסת לחם קטנה, קרא בניגון של "איכה", ובהגיעו למלים "לשנה הבאה בני חורין" ולברכה של "שהחיינו", ניגרו נחלי דמעות מן העיניים המיובשות. האם האמין מישהו שאי פעם נוכל להיות בני חורין? היהודי המשיך לומר את ההגדה בקולו השבור, ובהגיעו לברכה של אחת מארבע הכוסות, הוסיף למלים "הנני מוכן ומזומן" את הבטחתו: "ריבונו של עולם, מבטיח אני לכם שברכת בורא פרי הגפן אברך בעוד שנה" ...

כך המשיך בדברי ההגדה, כשפרוסת הלחם בידו מסמלת באופן ממשי את לחם העוני! על אכילת הלחם הוא בירך את הברכה שחוברה בברגן בלזן: "לפני אכילת חמץ ייאמר בכוונת הלב, אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירה על איסור חמץ. אך על זאת דאב ליבנו שהשיעבוד מעכב אותנו, ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותיך, וחי בהם ולא שימות בהם וליזהר באזהרה "הישמר לך ושמור נפשך מאוד". על כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה, לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבוד בלב שלם - אמן".

הוא בירך על אכילת החמץ ואף הגיע לאפיקומן, כמובן, מן החמץ, ובכל פעם שבירך נגס מפרוסת הלחם שבידו. והנה הגיע לתפילת "שפוך חמתך". היהודי התרומם ושיווע: "יהודים, אני אומר לכם שאולי זוהי שעת רצון, ועלינו להתפלל ולבקש שתבוא מפלה מהירה לשונאינו". בקול רווי תוגה חזרנו כולנו אחריו מלה במלה בקול רם: "שפוך חמתך" והוספנו: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ...

מצדה - אגדה?

ומעניין לעניין באותו עניין של פסח: ניפוץ מיתוס מצדה. בחג הפסח, "בחמישה-עשר לחודש קסנתיקוס (ניסן), לפני 1198 שנים בדיוק, נטלו "תשע-מאות ושישים נפש והנשים והטף בכלל" (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר ז' פרק ט') את חייהם במו ידיהם ואיבדו עצמם לדעת על פסגת הר המצדה. המקור היחידי לסיפור נורא-הוד זה, הוא, כידוע, בכתבי יוספוס עצמו, ואין לכך כל אישור ממקור ספרותי אחר (משנה, תלמוד, מדרשים וכו'). יתר על כן, למעשה ההתאבדות מתלווה נאומו המפורסם של אליעזר בן-יאיר, מפקד הקנאים, המאיץ באנשיו למות כבני-חורין ולא להימכר כעבדים בחוצות רומא. ואולם, אם אכן אירע המעשה ביומו הראשון של חג הפסח, קשה מאוד להבין, מדוע לא הזכיר אליעזר בנאומו את חג החירות כסמל לחופש במקום לעבדות.

עובדה זו, וכן היעדר כל ממצא ארכיאולוגי המעיד על התאבדותם של לוחמי מצדה, הביאו כמה חוקרים לידי מסקנה, שסיפור ההתאבדות במצדה לא היה ולא נברא, אלא משל היה ... סימוכין לכך מביא הסופר, מיכאל ששר, בספרו "סמבטיון - מסות של חגים וזמנים" (הוצאת "ידיעות אחרונות") שהופיע באחרונה. הוא מזכיר חוקרים כג'והן טקרי, מתרגם כתבי יוסף בן מתתיהו לאנגלית, וג'ורג' קנדי, שפיקפקו באמיתותו של סיפור ההתאבדות. לזאת נוספה העובדה, שבספר יוסיפון שנכתב בימי הביניים ובחיבור קדום יותר של יוספוס שחובר במאה הרביעית לספירה, כתוב במפורש: "ויילחמו היהודים עד אשר תמו כולם במלחמה, וימותו על השם ועל מקדשו" (ספר יוסיפון, מהדורת דוד פלוסר, כרך א' עמוד 430), ולא נאמר שם דבר וחצי דבר על כך שהתאבדו.

אם כך, שמא לפנינו עוד מיתוס המתנפץ לנגד עינינו, אף שזה עשרות בשנים (מאז חשף שמריהו גוטמן, איש קיבוץ נען, את המקום מחדש) מתחנכים צעירי ישראל על מיתוס לאומי (ולא דתי !) זה ? ...

דפים בנושא:


© הזכויות על עיתון "דבר" שייכות למכון לבון - מכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ על-שם פנחס לבון
Powered By Click for details


דבר מוסף פסח 1993

לחצו על המפה לתצוגה מדוייקת ואפשרות לצפייה בכתבות מאותו אזור.
במפה זו מופיעות הכתובות הבאות: נובוסיבירסק, רוסיה | דאוגבפילס, לטביה (דווינסק) | פראג, צ’כיה | סרייבו, בוסניה והרצגובינה | ברגן, גרמניה (מחנה הריכוז ברגן בלזן) | מצדה
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2018 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.