"הקרב על הר הבית" של רבנים, חכמי ההלכה

תלונה חריפה הופנתה אתמול כלפי הרמטכ"ל מעל במת הכינוס הארצי לתורה שבע"פ בירושלים, על שמנע מן הרב הצבאי הראשי, אלוף גורן, לשאת את דברו על הסוגייה השנוייה במחלוקת בדבר הרשות לבקר בימינו אלה במקום הר הבית.

התלונה הנמרצת באה מפיו של חבר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, ח"כ יצחק רפאל, כאשר בא לנעול כינוס תורני מרשים זה. אין תימה שהוא מצא לנחוץ להעלות את מחאתו, מאחר שהעדרו של הרב גורן גרם דיספרופורציה משוועת במסכת הדיונים.

אמנם ידועה ברבים דעתו של הרב הצבאי הראשי שיש להתיר את הביקור בהר הבית, אך לא ניתן לו לבסס את עמדתו זו ולהסבירה מבחינה הלכתית. ואילו יריביו ומתנגדיו כבשו את דוכן הכינוס, ובזה אחר זה הוכיחו בתלי תלים של פרושי הלכות היפוכו של דבר - כי חלילה לו ליהודי לדרוך במקום מקדשנו משום השכינה השרוייה בו.

בלהט הויכוח ובחריפות הפלפול אף תלו ברב גורן דעות ועמדות, שספק רב אם הוא שותף להן - אך כאמור לא ניתן לו להבהיר את עמדתו הוא.

"אין להשלים בקלות"

על-כן בא ח"כ רפאל להרים את קולו "שאין להשלים בקלות עם העובדה שלא אפשרו לרב גורן להרצות בכינוס עיוני ותורני זה" - הודעה שזכתה למחיאות כפיים סוערות של העם הרב והמגוון, ששתה בצמא ובדריכות את דברי תורת חיים על מפרשיה.

הדגיש ביתר שאת הפוליטקאי רפאל: "כאן, במקום הזה, איננו עוסקים בפוליטיקה, אין לכינוס השלכות כלשהן, מלבד ברורים עניניים. אך כאן הופיעו רק מתנגדי דעותיו (של הרב גורן) ואילו דעתו לא יוצגה. אפילו התווכחו עם דעות שכלל לא השמיע, ואף אינו גורס אותן, לכןיש לקוות שבהזדמנות קרובה הוא ישמיע את דעותיו, ויבסס אותן ברוחב ידיעותיו".

תלי ראיות

מכל מקום - השוללים זכו אתמול לתנא דמסייעא בעל שיעור קומה, כאשר חבר בית הדין הגדול, הרב עובדיה יוסף, ערם תלי תלים של ראיות חותכות, כדי להוכיח שאסורה עלינו הכניסה להר הבית בימינו אלה, כי בנו חולשת הטומאה ואילו על המקום שרוייה השכינה לנצח נצחים. והרי הרמב"ם קבע כי השכינה אינה בטלה לעולם במקום זה. והרי אנו אומרים יום-יום בכל תפילות העמידה "המחזיר שכינתו לציון" - הווה אומר, השכינה חזרה למקום גם לאחר חורבן הבית.

והרי אמר הלל הזקן על שמחת בית השואבה בימי הבית השני כי "אם אני כאן - הכל כאן", ונתכוון לשכינת הקב"ה השרוייה על המקום, ומאז לא נסתלקה.

רוב הראשונים - כרמב"ם

אמנם הזכיר הרב עובדיה יוסף גם את דברי הראב"ד, החולק על הרמב"ם בקשר לאיסור הכניסה להר הבית, אך רוב הראשונים פסקו כרמב"ם. גם במסכת שבועות מוזכרים דברי המאירי, האומר כי נוהגים להכנס להר הבית ואין מוחים בידם. אך המרצה סבור כי המאירי היה בן דורו של הרמב"ן, ולפי תאורי הרמב"ן היו אז בארץ-ישראל מדלת העם, ועם הארץ לא ידעו הלכות ולכן נהגו לעלות להר הבית. כאשר משה מונטיפיורי ביקש לעקוף את האיסור על ידי שנשאו אותו אל הר הבית, ולא הלך שם במו רגליו, החרימו אותו חכמי ירושלים בגלל זה.

יתירה מזו: הרב עובדיה יוסף, שהנו מועמד לשבת על כס הרבנות של תל-אביב יחד עם הבר-פלוגתא שלו בסוגייה זו, הרב גורן, קבע מסמרות כי יש איסור דרבנן לחוג מעל הר הבית אפילו בהליקופטר, מפני הפגיעה בקדושת המקום, בו מרחפת השכינה.

ומה המצב בכותל ?

ממילא נשאלת השאלה: האם מותרת, אם כן, הגישה אל הכותל המערבי, הנמצא בתחום הר הבית? והרי הכניסה למקום המקדש היתה אסור בנעליים, ככתוב "של נעליך מעל רגליך" לגבי מקום קדוש, וכדברי הנביא "מי ביקש זאת מכם רמוס חצרי ?" על כך השיב הרב עובדיה יוסף לתלמידי החכמים הרבים, ובתוכם נשיא המדינה, שהקשיבו לו בדריכות, כי לפי מדידות המרחקים ברור לחלוטין כי הכותל המערבי איננו כותל העזרה אלא הכותל החיצון של הר הבית, כי מרחק של למעלה ממאה מטרים מפרידים בינו לבין אבן השתייה.

לפיכך הניגש לכותל מצוי עדיין מחוץ להר הבית, וממילא אין גם צורך לטבול תחילה ולחלוץ נעליים - כפי מנהגי חסידים מחמירים.

בית הדין - כסנהדרין

ואילו הארי שבחבורת השחיינים המובהקים בים התלמוד, הרב ש"י זווין, הצדיק בדבריו בכינוס את העברת בית-הדין הרבני הגדול לעיר העתיקה, סמוך לכותל, כי הרי בית-הדין דינו כסנהדרין הגדולה, עליה נאמר כי "הסנהדרין מצד המזבח". הוא אף הזכיר לנו את הכתוב, כי שערי ירושלים יהיו עד דמשק כנאמר "ובדמשק מנוחתו הוא". מה גם שהשלמות עצמה גזורה מתוך השם של "ירושלם".

על כל אלה בא ללמדנו חבר בית הדין הרבני הגדול, הרב ש. ישראלי, כי הרמב"ם הדגיש שמצוות כיבוש הארץ היא מצווה שכל דור ודור מצווה עליו. ובסוגייה של מלחמת רשות ומלחמת מצווה הוא קבע שאפילו מלחמת מנע היא בבחינת מלחמת מצווה, שכן נאמר במפורש, "הבא להרגך השכם להרגו".

את הסיפוק העמוד של כל הלומדים בצוותא, הביע סגן שר הפנים, הרב ד"ר י. ש. בן-מאיר, כאשר סיכם בגאווה כי הרבה דינים, מצוות והלכות בטלו מאז גלינו ממקום מקדשנו, כי לא היתה אפשרות לקיימם - ואשרינו כי בחסדי הקב"ה הסוגיות הללו נעשו שוב אקטואליות ביותר.